סלטות באוויר

יובל קליין

הציור צויר על ידי נועה חביליו

במסמך זה אני מתכוון לעלות קטעים בדיוניים קצרים. ככל שהקטעים יצטברו, תוכלו להתעמק בחייו של מאיר. תשתדלו לבדוק את המסמך מדי פעם ואם אני מזניח אותו, תכתבו לי מכתב נזעם. עוד דבר אחרון: אין לי מושג איך הכותרת (תהיה) קשורה לסיפור; היא נכתבה באופן ספונטני.

I

רז כולה רועדת, ריסיה רווי דמעות. מאיר, פירומן נפשי, עומד לידה, נדלק מהסופה המצטברת ומסתתרת בתוכה. רחמים בוערים בתוכו. עם רשרוש הבכי ברקע, הוא עוצם את עיניו, ורואה אורות רחוקים מרצדים בחושך.

האישה הזרה, המתפוררת מולו, הכי הרשימה אותו ברגעים היבשים לאחר ההצפה הרגשית–שבהם, היא מסתכלת על מצלמה העומדת בסמוך לבמה עם עיניים כבדות מיובש. עיניה מפוקסות בעדשה של מצלמה שאינה מצלמת. כלומר, היא נותנת תשומת לב למקום שלא אמור להיראות, לפחות לא ברגע זה. המעשה הזה, החסר משמעות, מעורר בתוכה תחושה משונה: שקטה, שוממה, מלאה ריקנות ענוגה. מאיר הולך לכיוון החדר השקט, אך קופא לרגע, מסתובב, ויוצא חזרה החוצה מהאולם. 

רחובות ירושלים נמרחים ונמחקים לו במהירות—כל המונוטוניות העשירה זרוקה לשוליים כאשר ממהר לביתה של סבתא ניצה. היא גרה בבית דירות ישן שסמוך, כמעט כרוך, לאוסף של מגדלים מכוערים בגבהים מוגזמים שנבנו לפני חצי שנה. על כל גג, יש פרסומת גסה: ׳לחיות מעל כולם׳. 

במדרגות, קצב תנועותיו האט. כשפסע ברחובות, הוא חי בעולם ללא פרטים, הכל טשטוש ותנופה המתרחשת בתוך תהום. אבל כשהגיע למטרתו, הוא נתקע מאחורי דודו, אברם. לאחר התבוננות נמשכת בגבו של אברם, זרם של פרטים חדרו לתודעתו: הכיפה הכחולה שאיכשהו תמיד מהודקת על קרחתו המתפשטת, הזיעה המזדחלת על עורפו השזוף, ספר תורה דהוי שאחוז תחת בית שיחיו הרטוב, שיער שחרחר-אפרפר. 

אברם מתקשה לעלות במדרגות. בתנועת איטיות, מאיר ממלא את הרווח בינו לבן אברם.

׳שלום לך, דוד אברם׳ 

לא עונה. 

׳מה שלומך, דוד אברם!׳

דממה. 

אחרי כמה רגעים, אברם פתאום פולט בקול צרוד לתקרה: ׳זה לא טוב, זה לא טוב אבי.׳

אז, ׳שאלוהים ישמור על ה[קשקוש]׳

ואז, ׳תמרה (אשתו) אוהבת אותי (היא לא)׳.

ואז, ׳מאיר! מה נשמע מותק.׳

׳אני בסדר. אבל בו נתקדם קצת… אפשר לדבר בפנים.׳ אברם שוב עולה במדרגות, אבל עכשיו בגלל שותפו החדש למסע, הוא נבוך. ולכן, מתקדם ביתר מאמץ, קושי, יאוש. 

***

הוא בחופש עם משפחתו באילת. מתחת למים הרקומים בקרני שמש, עמוק במחבואו מהעולם, מאיר ובת דודתו יעל, צוללים יחד ושוקעים במים לאט לאט. בחושך השוטף, החליט מאיר שבעומקים האלה, הוא יכול לגלות לה על מותו מבלי שאדם ישמע. 

חולף לידם דג שחור עם נקודות חן בוהקות ככוכבים בלילה. השניים מפרפרים בזרועותיהם, מנסים ללכוד את הפנס העובר. לרגע, צבט לו את הסנפיר, אבל רק לרגע בודד. תשוקה בוערת בתוכו, עיניו מסתכלות על הדג הנמלט לחושך. מאיר לא ידע איפה יעל. היא אינה. ׳אין לי למי להגיד את זה עכשיו׳, הוא חשב, ועצם את עיניו העצובות. כאשר הדקות חלפו, הייאוש רק הצטבר והתגבר. לשמאלו נקודה קטנה נצנצה. כעת, הפרצוף המוכר של יעל מתקרב, מואר מהדג שבו היא אוחזת. היא מניחה אותו בכף ידו של מאיר. הדג הכלוא נח לו ורועד. 

׳מה רצית להגיד, מאיר?׳

עם אחיזת רצח, הוא הוריד את הדג, ואמר בקול צרוד, ׳תראי בעצמך,׳ תלש את חליפת הצלילה והראה לה חור מכדור ליד הטבור. 

׳איך קיבלת את זה?׳

׳ממחבל. ירה בי אתמול. מה לעשות? רק רציתי להגיד לך שאני גמור. היה נעים להכיר. תגידי למשפחה שאני איני. זהו. אין לי עוד מה לומר.׳

׳אני לא אומרת כלום. זה הרי פסיכוסומטי.׳

׳מה פסי.. יש לי חור בגוף ואת לא יכולה קצת להתחשב! אני… אני מת. את לא מבינה שאני גוסס?׳ אבל היא כבר היתה רחוקה מאוד מעליו. דבריו טבעו לידו. הוא הסתכל אל חתיכת הלילה ששוכבת בידו. חתיכה זו מתחילה לזוז…השעון המעורר מצלצל. הוא נושם לרגע ואז מזנק מהמיטה לחיים המוכרים.  

***

״די, עזבי, אני לא אמא שלך!״

״אז מי אתה?״

״אני מאיר.״

שתיקה קצרה.

״את באמת חושבת שאני אמא שלך? זה נראה לך הגיוני?״

היסוס.

״מה זה משנה. אני רוצה לדבר עם אמא שלי, ואני רוצה תגובה!״

״אבל זו תהיה תגובה שלי.״

יבבות.

״אם רק לא היית אתה.״

״אני מצטער, גברת.. מה את רוצה להגיד לאמא שלך?״

״לא יודעת. מה זה משנה.״

***

מלחמת האזרחים בסוריה החלה לאחרונה. סבתא ניצה צופה בפרשנות של ערוץ 13 כאשר מאיר הקטן, שיושב על ברכיה, צופה בפרשנות שלה הנאמרת במקביל. מבעד לחלון, הוא בוחן את הרחוב המוצף באור דמדומים ומוצא את אמו פוסעת לכיוונו. גשם זורם לאורך הסמטאות האפלות. יריות מהטלוויזיה ממלאים את החדר בהדהודי רוע המגיעים ממרחקים, קולות מוחשיים עם נוכחות מופשטת. הוא הסתובב ובחן את מבטה של סבתא ניצה. היא שוחה בזרם החדשות ומלטפת את שיערו המסולסל.  

אמו נכנסת; לחייה סמוקות מפסי הרוח המתפתלת בחוץ; היא עטופה במעיל אדום, מבטה נסער. הוא אוחז בידיה כאשר ממהרים לתחנת האוטובוס. האישה המתפללת לידם מכסה את פניה בספר קטן. בזמנו, מאיר לא ידע להבדיל בין בכי ותפילה. כאשר אמו התבוננה בשביס הורוד שמכסה את שיער ראשה של האישה לידם, מאיר נדהם מחוזק אמו. ברגע זה, ראה אותה בהערצה טהורה לגמרי ונכונות לצייתנות מוחלטת. הם ירדו בתחנת הר הרצל ומיהרו הביתה. יושב מכורבל על הספה, דוד אברם אוחז בספר קטן שמכסה את פניו. הפעם, התנוחה הזאת באמת העידה על אדם בוכה.  

***